העתיד של סרטי הילדים כבר כאן!

אל תמכרו לילדים שלכם רק דיסני ופיקסאר (למרות שפיקסאר זה אששש)

הדור הבא של סרטי האנימציה כבר כאן, השאלה היא אם תכירו אותו? מאת: קיי.סי. איפנדי- כתב התרבות והפופ של Fast Company חלק מצוות זוכה האוסקר של "בוקר טוב אמריקה" בה הפיק את תכני המדיה החברתית. היה היו פעם, לפני שנים רבות, סרטי אנימציה חדשניים לילדים. כאלה שגם המבוגרים היו חוזרים ורואים. זה קרה לראשונה ב-1995 עם צעצוע של סיפור של פיקסר. סרט שהציג את היכולות הטכנולוגיות של האולפנים ב-CGI (Computer-generated Imagery) יחד עם סיפור שסופר בדרך חדשה. כזו ששילבה בין הומור מושחז ועומק פנימי. וכך, צעצוע של סיפור סימנה מגמה של עלייה מהאגדות הקלאסיות שהיו, עד אז, הדומיננטיות בז'אנר.

ב-2001 אולפני Dream Works הוציאו את "שרק" שדחף את הנרטיב אפילו רחוק יותר. היה בו טון חצוף והומור מתוחכם שהגדיר מחדש את קטגוריית האנימציה הקומית שהייתה עד אז "לילדים בלבד". לאחר שהסרט זכה באוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר, והיה מועמד מוביל בקטגורית התסריט מעובד הטוב ביותר (והפסיד לסרט "נפלאות התבונה"), פיקסאר המשיכה לבסס את מעמדה כמובילת הז'אנר עם שוברי קופות כמו "מפלצות בע"מ"(גם הוא מ-2001), "מוצאים את נמו"(2003) ו"משפחת גיבורי על" (2004).

פיקסאר לא התחרתה בקטגוריה הזו לבד, מולה עמדו אולפנים גדולים וסרטים עתירי תקציב כמו "עידן הקרח"(אולפני Fox Blue Sky), "גנוב על הירח" (אולפני Illumination Universal), ו"פרוזן" ו"ראלף ההורס" של אולפני Walt Disney Animation הספק שותפים- ספק מתחרים של פיקסאר. מה שבטוח שתחום האנימציה 3D (בשלושה ממדים) הייתה טכנולוגיה חדשה שיש להשתמש בה אם אתה רוצה להיחשף למיליונים בקופות.

אבל בשנים האחרונות אנימציה D3, התחילה להראות יותר ויותר כמו דרך לעצב תמונות נוף גדולות, ושיטה טובה לייצר המשכונים חיוורים ונטולי דמיון. כך, ההמשכונים האחרונים של "שרק", "עידן הקרח" ו"צעצוע של סיפור", היו מפלצות שיוצרו פשוט כדי להרוויח כסף. על כל סרט חדש כמו "פרוזן" (2013), הקול בראש" (2015), ו"זוטרופוליס" (2016) יש בדיוק אותו מספר של סרטים כושלים שנכשלים בקופות (וביניהם "אנגרי בירדס", "אימוג'י הסרט" ו"אגלי דולס"- אני מתערבת שכמעט לא שמעט עליו). אנחנו 25 שנים אחרי הבשורה של "צעצוע של סיפור" וסרטי האנימציה ב-D3 הם לא מה שצפינו שיהיו: "המון מעריצים יגידו לך שהם רוצים לראות יותר מרק יכולות טכניות על המסך שלהם", אומר סאם סאמרס, חוקר סרטי אנימציה מאוניברסיטת סנדרלנד בבריטניה. "ישנה היום דרישה הולכת וגדלה לסרטי אנימציה מצויירים ביד או בסטופ מושן (כאשר האובייקט מוזז ידנית ומצולם בכל פריים, והתנועה נוצרת מהקרנת כל הפריימים ברצף). המקום היחידי שבו אמת נעשית סרטים כאלה הוא בקטגוריית הסרטים העצמאיים בזירה הבינלאומית."ואכן הרבה סטודיואים עצמאיים לאנימציה נכנסו לקטגוריה ויצרו סרטים איכותיים שכנראה שלא הכרת, מכיוון שהם כמעט ולא עלו על האקרנים בישראל: "קובו: אגדה של סמוראי" (2016), ו"מיסטר לינק" שיצא השנה שניהם של אולפני לייקה מאורגון. חברת Poland’s BreakThru Productions התפרסמה בעקבות הסרט "לאהוב את וינסנט" (2017) שמציג את ימיו האחרונים של האומן בעזרת לא פחות מ-65,000 ציורי שמן שצוירו בקפידה על ידי יותר מ-100 ציירים. הסרט היה ממועמד לאוסקר, כמו גם הסרט "חיי כקישוא" (אמיתי) קו פרודוקציה של Rita Productions משוויץ, Blue Spirit Productions הצרפתית ו- Gebeka Films ו"המפרנסת" מ- Cartoon Saloon, שבאירלנד, שניהם מבוססים על ז'אנר סיפורי הילדים."

אי אפשר שלא להכיר ולהודות בכוח של פיקסאר," אומר ריצ'ארד ג'סטידט, נשיא חברת הפצת סרטי האנימציה GKids בהודו, ששיחרר כמה מהסרטים הפחות ידועים לאקרנים. "הסטודיואים האלה כל כך טובים ביצירת סרטים חשובים למסות, המנדט הזה אינו מאפשר להם לפרוץ את הגבולות ולעשות דברים אחרים שעלולים להיות "מסוכנים" ופחות ריווחים. לנו חשוב להקרין גם סרטים חזקים שמציגים חזון, סגנון אומנותי או כאלה הנעשים על ידי במאים ומפיקים שיש להם משהו חשוב להגיד."סרטי האנימציה שנעשים מחוץ לתעשיית הסרטים האמריקאית המסורתית נוטים לקחת יותר סיכונים מבחינת סיפור וסגנון ולכן עלולים להיות פחות מסחריים. לראייה- ההכנסות הכוללות של חמשת הסרטים: "המפרנסת", "חיי כקישוא", "קובו: אגדה של סמוראי", "מיסטר לינק" ו"לאהוב את וינסנט", הגיעו ל-147 מיליון דולר בלבד, כשהסרט הכי פחות מרוויח של פיקסאר (בכל השנים) "הדינוזאור הטוב"(20015), הגיע להכנסות של יותר מ-332 מיליון דולר, לבדו. אבל בעזרת תמיכה כספית ממשלתית (בעיקר באירופה), קמה לראשונה אלטרנטיבה לזירת סרטי האנימציה האמריקאים הנשלטים בעיקר על ידי דיסני ו- Illumination Universal. GKids חברת ההפצה הרשמית של סרטי Ghibli חברת הפקת הסרטים היפנית המפורסמת, בצפון אמריקה הפכה כבר מזמן לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על הבאתם והצגתם של סרטי אנימציה זרים באמריקה.

שירותי הסטרימינג הרחיבו את הפלטפורמה בה אפשר לצפות בסרטי אנימציה עצמאיים. נטפליקס יצרה תרבות צפייה אלטרנטיבית, בה סרט יכול להגיע לקהלים גדולים גם ללא עזרה ממשלתית או תקציב פרסום גדול. ב"עולם הסטרימינג", סרט לא צריך להצדיק את כיומו מבחינה תקציבית. הרי המנוי קיים והוא נעשה לו כדי לצפות בסרט אחד אלא להשתייך לפלטפורמה ענקית של תוכן. כך, שרותי הסטרימינג מאפשרים להמר מבחינה יצירתית, לנסות משהו חדש, וזאת מבלי לוותר על קהל פוטנציאלי.

אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים

כל הסרטים העצמאיים האלה כוללים סיפור ששווה לספר, ושלאולפנים הגדולים אין אומץ להציג לקהל שלהם. "פארנורמן" (2012), מציג לראשונה דמות של הומו מוצהר, העלילה של הסרט "המפרנסת" מבוססת על סיפורה של ילדה אפגנית בת 11 שאביה נעצר על ידי הטאליבן, וכדי שתוכל לעזור למשפחתה יוצאת לעבוד בתור ילד. נורה טומיי, במאית של הסרט, לא רצתה ליצור סרט פוליטי, היא בסה"כ רצתה לספר סיפור שילדים יוכלו להזדהות איתו. "לא רציתי לעשות סרט דוקומנטרי," היא מספרת, רציתי לספר סיפור על משפחה ועל עוצמתה של ילדה אחת קטנה, ועל תקווה, ועל מה שאתה יכול לעשות אם כל העולם מתפרק לך בין האצבעות. בשבילי, אלו היו הדברים החשובים ביותר בסיפור."

"חיי כקישוא" מתמקדים בילד שהורג בטעות את אמו המתעללת. הוא נכנס לבית יתומים, שבוא הוא מוצא תחושה של בית יחד עם כל הילדים הסובלים מטראומות, בדיוק כמוהו. סרטים כמו "פארנורמן" "המפרנסת" ו"חיי כקישוא" הם רק דוגמא לעומק אליו יכולים להגיע סרטים עצמאיים. עומק שאליו אולפנים גדולם אינם מגיעים בגלל החשש להפסיד את הקהל שלהם. ועד כמה שהסיפורים האלה נראים כבדים, הם בעצם מתכתבים עם זיכרונות הילדות של רובינו.

צעד אחד מעבר למודל הויז'ואלי של פיקסאר

זה לא רק הדרך בה הסיפור מסופר אלא גם השפה החזותית החדשה שהסרטים האלה מציגים: יש את השימוש בצבעי המים בסרט הצרפתי ארנסט וסלסטין (2012), הציורים המרהיבים של סרטי סטודיו Ghibly, ויצירות אומנות ידנית כפי שיש ב"שירת הים" (2004). בסרטי אנימציה מיינסטרימים מי שמכתיב את איך שהדברים נראים הם הסטודיואים, "ובסרטים האנימציה העצמאיים אין מודל אחיד. בסטודיו Laika למשל משתדלים שלכל סרט יהיה לוק אנד פיל משלו. "זה מה שאנחנו שואפים להשיג," אומר הכותב והמפיק של "מיסטר לינק", כריס בוטלר, לעשות משהו שלא ראיתם עוד משהו כמותו." ולפעמים זה כולל להמציא טכנולוגיה חדשה רק עבור הסרט" "לאהוב את וינסנט עשה בדיוק את זה. במאי המשנה יו וולצ'מאן אומר שהויז'ואל נעשה כדאי לתת כבוד לצייר הפוסט אימפרסיוניסטי בדיוק כמו שהוא נעשה כדי להעניק לסרט מראה ייחודי ובולט בקטגוריה. "לא יכולתי להתחרות עם Dream Work או פיקסאר מכיוון שלא יכולתי לגייס אפילו עשירית מהמשאבים שהם מגייסים עבור הסרטים שלהם," הוא אומר. "היינו צריכים ליצור סגנון שייחד אותנו ויבליט את היכולת שלנו. אם שמים את הסרט "קוקו" (2017) ואת "הדרקון הראשון שלי" (2010), ליד "לאהוב את וינסנט" אפשר להיות גאים בו. אנחנו עושים משהו שיכול להתחרות בסרטים הגדולים ביותר, בתקציב שהוא בערך חמישית משלהם."

להיכנס לנטפליקס

נטפליקס לא נחשבת כבר מזמן, כמשהו עצמאי אבל כשהמלחמה בין שירותי הסטרימינג גוברת נטפליקס היא גן עדן לסרטי אנימציה ולתוכניות אלטרנטיביות מבלי לוותר על התכנים שהם מקבלים מהאולפנים הגדולים. המודל הלא מסורתי של נטפליקס נעוץ בדיוק ביכולת שלה לספק מגוון רחב של תכנים וסגנונות. "הבנתי שזה לא נכון להיות "מותג", אומרת מליסה קוב נשיאת נטפליקס בתחום תכני הילדים והמשפחה. "חייבים לספק תכנים שונים ככול האפשר דווקא בגלל שאנחנו משרתים טווח רחב כל כך של לקוחות." הבמאי והאנימטור סרג'יו פאבולס, יכול להסכים איתה. פאבולס התחיל את הקריירה שלו כמעצב בדיסני לפני שבחר למכור את העלילה של "גנוב על הירח" ליוניברסל . השנה הוא ביים לנטפליקס את סרטו הראשון "קלאוס", המבוסס על הסיפור המקורי של סנטה קלאוס. העולם שפאבולס יצר מתאפיין בחום שרק ציור ידני יכול ליצור, כמו אלבום תמונות לילדים, מעורבב עם קורטוב של עבודת מחשב (שמתבטאות באור המיוחד שנובע מעיני הדמויות). הסרט, על אך שנעשה בשני ממדים בולט יותר מכל סרט דומה שנעשה לפניו. "כשהסיפור של קלאוס הגיע, חשבתי שזה סיפור שאפשר לעשות בקלות בשני ממדים אבל לא רציתי לעשות סרט שיעשה כמו משהו מלפני 15 או 20 שנה" פאבולס אומר. "אנחנו חייבים להמשיך ולאתגר את הז'אנר, המטרה שלנו הייתה להביא לידי ביטוי את חוסר הדיוק שקיים בתוצר האנושי, שילוב מושלם שנותן תחושה של ספר ילדים ישן".

פורצים את המיינסטרים

אז איך הסרטים עם הסיפור ייחודי והסטייל השונה יכולים להגיע למיינסטרים? אוסקר יכול לעזור! מועמדות של סרט קטן יכול למשוך צופים שלא היו נחשפים אליו בדרך אחרת. כש"המסע המופלא" (2001) של הייאו מיאזאקי זכה באוסקר הוא הוקרן ביותר בתי קולנוע מאלו שנועדו לו במקור, וגרף 13 מיליון דולר בצפון אמריקה בלבד. אבל עם משאבי פרסום מוגבלים, זכייה באוסקר היא מקרה נדיר – "המסע המופלא" הוא סרט האנימציה היחיד שהופק מחוץ לאולפנים, וזכה. הרומן המתמשך בין האקדמיה לסרטי פעולה עצמאיים, פשוט לא כולל את קטגוריית האנימציה. שלא כמו "סרטי סטודיו" הסרטים העצמאיים לא יכולים להציף את השוק עם מוצרי קד"מ, פשוט כי, "אף חברת צעצועים לא רוצה להתעסק איתנו", מעידה פאריאנה סאוטנר, מפיקה ומנהלת ההפקה ב- Laika. "אם אין לך דמויות שמוכרות כבר לפני – מתוכנית, ספר או סרט קודם, הם פשוט לא יעבדו איתך."

הרבה מהסרטים האלה פשוט קשה לשווק , דווקא בגלל הסגנון הכל כך ייחודי שלהם. למשל "גנוב על הירח" ילדים רוצים את הדמויות בסרט בגלל שהם כבר מכירים את המיניונים ורואים אותם בכל מקום. אבל זה בהחלט דבר ששירותי הסטרימינג יכולים לשנות. ויש גם את התקווה שהטעם המיינסטרימי ישתנה , כמו שקרה במקרה של הסרט ספיידרמן: ממד העכביש (דווקא הוא נוצר בשיתוף פעולה בין סטודיואים גדולים).

סרט של מארוול על אחד מגיבורי העל האהובים ביותר של כל הזמנים, "ממד העכביש" נראה כמו סרט קטן עם תקציב של 90 מיליון דולר. בסרט (זהירות ספויילר) מופיעה בהופעת בכורה דמותו של מיילס מורלס, נער אפרו-פורטוריקני שיורש את תכונותיו של ספיידרמן אחרי שפיטר פארקר מת. הסגנון הויזואלי של הסרט דומה בדיוק לזה של ספרי קומיקס ישנים. דווקא הסרט הזה הפך ללהיט גם אצל המבקרים וגם אצל הצופים (375 מיליון דולר ברווחים, משאיר מאחור את "משפחת סופר על 2" ואת "ראלף ההורס 2", ולקח את האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר).

אין גבול ליכולת שטמונות באנימציה ממוחשבת. היא יכולה לדמות הכל פשוט, פעם היא הייתה שם נרדף לסגנון ה"פיקסארי". התקווה היא לא שיגידו: בואו נעשה עוד סרט שנראה כמו "ממד העכביש" אלא יותר "בוא ונעשה סרטים שכמותם לא נעשו עד היום.

לשאלות, ביקורות או סתם כדי להגיד לנו היי- השאירו תגובה.

רוצים לראות עוד?

קובו- Kubo and the two strings

https://www.youtube.com/watch?v=vex0gPFnBvM&ab_channel=UniversalPicturesUK

לאהוב את וינסנט- Loving Vincent