טקאשי מוראקמי והסופר-פלאטס'

סיפור אהבה- יפן והמערב  

מאז ומעולם, אנשי המערב העריצו את יפן. היא סימנה עבורם את כל מה שעתיק, מסורתי ועל כן גבוה באומנות. זה היה הדדי. היפנים ראו באמריקאים את כל מה שמתקדם וחדשני, ועד היום שתי התרבויות נמצאות בקשר של אהבה- הערצה לתרבות אחד של השני. הקשר והכמיהה של המערב לתרבות היפנית, הוגדר כבר בשנת 1872 על ידי המושג ג'פוניזם. מבקר אומנות צרפתי בשם פיליפ בורטי טבע את המונח הזה כשרצה לתת שם להשפעות היפניות שהגיעו כבר אז למערב. עבודות האמנות היפניות הביאו איתן טכניקות ואלמנטים חדשים ומקוריים לעין האמן המערבי, שגילה צבעים חזקים ורוויים כמו אדום וצהוב, קומפוזיציה א-סימטרית, קו מתאר כהה, השטחה, חיתוכים לא צפויים, אדישות למסגרות ונקודת מבט שאינה מהמרכז. בשביל האמנים המערביים גילוי זה של האסטטיקה היפנית ויישומה ביצירותיהם שינה את נקודת מבטם לתמיד. לא עוד חשיבה ישרה ואקדמית, אלא דינמיות, פתיחות ושבירת חוקים. גילוי זה סימן סוף תקופה ומעבר למודרניזם. בשנת 1988 נערכה תערוכה בפריז ובטוקיו אשר הדגימה את הכמיהה המערבית ליפן על ידי הצגת יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים כמו מנה, ואן גוך, סזאן, רנואר, דגה, טולוז לוטרק, פיסארו, גוגן ועוד. אומנים אלה, כך נטען הושפעו מהתרבות היפנית-בעוד סזאן הטמיע את הסגנון היפני ביצירותיו, נטען שבציוריו של ואן גוך קיימת העתקה של אלמנטים כאלה. 

הצעירים מתאהבים ביפן 

בשנות ה-70 של המאה ה-20, הפכה יפן למעצמה כלכלית חשובה, ואז כבר לא היה ניתן להתעלם מהאומנות היפנית שהפכה למוצר פופולארי שגם צעירים צפו והעריכו אותו. הצעירים במערב קינאו בתרבות העמוקה של היפנים, אשר לא הייתה קיימת ברוב תרבויות המערב, והחלו לצרוך את המוצרים אשר יוצאו ממנה. כך, הגיעו אלינו אומנויות הלחימה, מועדוני הקריוקי, ווקמן, עצי בונסאי, החלקת שיער יפנית, גני זן, סושי מינימליזם, ושני העולמות הלכו והתקרבו. 

גלוקליזציה והאומנות היפנית חדשה 

בסוף שנות ה-20, התעצמו רגשות פטריוטיים ולאומיים שסימנו את תחילתה של "גלוקליזציה": גלובליזציה+ ולוקליזציה- מגמות גלובליות הלכו והתעדנו, והתאימו עצמם לתרבות הלוקאלית. בכל זאת, למוצר קלוגאלי קל הרבה יותר להתגבר על חסמים תרבותיים והוא מתקבל בקלות בשוק המקומי. כך, היפנים מעדיפים דמויות יפניות, ומצהירים בגלוי שמיקי מאוס "לא חמוד", מכיוון שהרבה יותר קל להם להתחבר לדמויות יפניות הקרובות יותר לתרבות שלהם. תרבות הצריכה והגלובליזציה גרמו לכך שההבדל בין אומנות גבוהה למוצרי צריכה הלך והפך קטן יותר. כך, הפכה האומנות נגישה להמונים ונולדה תרבות הפופ ארט. 

לא "אמנות גבוהה" – אומנות "שטוחה" 

טאקשי מוראקמי, היה אז אומן צעיר שאהבתו לאומנות המנגה הביאה אותו ללמוד דווקא את הסגנון היפני המסורתי- המשלב טכניקות ונושאים יפנים בהווייתם. הגלובליזציה פתחה אותו לסגנונות חדשים, אבל גם הציגה את הניגוד הקיצוני בין האומנות "הנמוכה" לאומנות ה"גבוהה" בה מוראקמי התמחה. הוא לא היה מרוצה  ממצב האמנות העכשווית ביפן, והאמין שהוא "ניכוס עמוק של מגמות המערב", ועל כן אומנות שטוחה ללא כל ערך היסטורי או רעיוני. זו,  הייתה בעיניו תחילתה של אומנות ריקה מתוכן, ובמילים אחרות- אומנות שטוחה. הוא החל לעבוד מתוך ביקורת חברתית וסאטירה ויצר את "הקאבוי הבודד" (my-lonesome-cowboy). הפסל הוא פרפראזה על דימוי "הקאובוי הבודד" בסרטי המערב הפרוע- רק שבמקום קאובוי עם כובע בוקרים וחבל ביד, הפסל מתאר הוא של דמות אנימה עירומה עם שיער קוצני בלונדיני עם שובל זרע ספירלי שמקיף אותו. היצירה הזו היא היצירה היקרה ביותר שלו עד כה ונמכרה במחיר של 13,500,000 דולר במכירה פומבית בניו יורק. עבודותיו הראשונות לא התקבלו יפה ביפן, מכיוון שה"זילות" שהביאה הגלובליזציה לא עמדו בהלימה לרגשות הפטריוטים במדינה. 

Mr. DOB

לאט לאט התחיל מוראקמי לפתח אייקונים משלו, הראשון שבהם הוא MR. DOB- דמות חדה אך שובבה ששמה נגזר מביטוי הסלנג היפני "דובוג'יט" או "מדוע?". שאלה אותה האומן שואל באופן תמידי את החברה הצרכנית שהפכה את האומנות לריקה מתוכן: "צאתי לחקור את סוד- האוניברסליות של דמויות כמו מיקי מאוס, סוניק הקיפוד, דורימון, מיפי, הלו קיטי והחיקויים שלהם, שהופקו בהונג קונג", אמר בהצהרה. מר DOB עשה את הופעת הבכורה האמנותית שלו ביצירת אקריליק על בד המתארת את הדמות רוכבת על תיאור יפני מסורתי של גל אוקיינוס – תעתיק ידוע של האומן היפני המסורתי הוקוסאי (1760-1849). על פי מוזיאון האמנות המודרנית (MoMA), מוראקמי עשה את היצירה באמצעות כמעט עשרים שכבות של צבע אקרילי שגרד כדי ליצור את אשליית הנפח בתמונה. עם הזמן יהפוך "Mr. DOB", לדמות פופולארית ביצירותיו וישתמש בו כפרוטרט עצמי ומוטיב חוזר בעבודותיו. בשנת 1994 קיבל מוראקמי מלגה מהמועצה לתרבות אסיה ללימודים בניו יורק. הוא הקים סטודיו קטן, שם פתח ברת הפקת אמנות וניהול אמנים בשם Kaikai Kiki (ביפנית: אמיץ, חזק ורגיש). המטרות העיקריות של החברה כוללות הפקה וקידום יצירות אמנות, ניהול ותמיכה של אמנים צעירים נבחרים, ניהול כללי של אירועים ופרויקטים, והפקה וקידום מרצ'אנדייז. הלוגו של החברה מוכר בתור מוטיב חוזר פופולארי נוסף בעבודותיו של האומן- הפרח המחייך. סביב הפרח יצר מוראקמי עולם של מוטיבים פנטסטיים ולעיתים מופיע איתם בעצמו. כדי להדגיש את המשחק שלו בין תרבות גבוה לנמוכה הוא נוהג תמיד להשתמש במוטיב שנחשב "זול" ומציג אותו בשוק האומנות הגבוהה, לאחר מכן הוא "משטיח" את העבודה שלו קצת יותר בכך שהופך אותה ל"סחורה" ומספק אותה באופן שבו כולם יכולים לקנות אותה (חולצות, צעצועים וכו'). 

לואי ויטון בצבעים 

בשנת 2002 מוראקמי הוזמן לעבוד עם המותג לואי ויטון, כך הטשטוש שלו בין אומנות גבוהה לנמוכה- נכנסה גם לעולם העיצוב. סידרת התיקים בעיצובו, זכתה להצלחה מסחרית אדירה והעלתה אותו למעמד של סלבריטי באמריקה וביפן. הוא החל לשתף פעולה עם אומנים כמו  קנייה ווסט לו עיצב את עטיפת האלבום Graduation, וגם יצר וביים את הקליפ לשיר Good Morning מתוכו. כל שיתוף פעולה כזה צולם ושולב ביצירות חדשות של מוראקמי  כדי לטשטש יותר את הגבול בין אומנות למיתוג מסחרי. מאז, שיתף פעולה עם חברות מסחריות, מעצבים, פרפורמרים ואומנים וביניהם: פארל, Virgil Abloh, J Balvin  ובילי איילישי, בכול יצירותיו נראית חתימתו הייחודית, הצבעוניות, וכמובן Kaikai Kiki הפרח המחייך, שבין שאר המוטיבים הפופולאריים שיצר, הפך גם אותו לאיש מחייך במיוחד.